<h1>חדושי הר"ן — ר"ה</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ולענין ברכה כלו' אם מברכות על מצות הללו אם לאו כתב ר"ת ז"ל דאם רצו מברכות וליכא משום ברכה לבטלה. והביא ראי' מדאמרי' בפרק החובל [פ"ז] ובפ"ק דקדושין אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודא דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא אלמא סומא לר' יהודה אע"ג דפטור אם רצה עושה ומברך דאי לא הכי אמאי ליעבד רב יוסף יומא טבא שהרי היה מפסיד שכר הברכות ואמרינן [ב"ק ל'] האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות אלא ודאי מי שהוא פטור מן המצות אם רצה לעשותן ולברך עליהן הרשות בידו. וא"ת וכיון שהוא פטור היכי מברך דהא ברכה שאינה צריכה הוא ואמרינן בפרק אין עומדין [ל"ג] כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. י"ל דברכה שאינה צריכה מדרבנן היא ובכי הא לא אמור. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק מי שמתו [כ"א] ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר משום דסבירא לן התם דאמת ויציב דאורייתא ואם איתא דברכה שאינה צריכה עובר עליה מה"ת נהי דאמת ויציב דאורייתא היאך חוזר ואומרו מספק והרי אם אמרו קא עביד איסורא בידים ומוטב שלא לאמרו שאפי' לא אמרו ממילא הוא דקא עבר אדאוריית' ושב ולא תעשה שאני אלא ש"מ דברכה שאינה צריכה מדרבנן בעלמא היא. ומוציא שם שמים לבטלה דנפקא לן בפ"ק דתמורה [ד'] מדכתיב את ה' אלקיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל בברכה לא מתסר אלא מדרבנן. ודוקא בברכה שאינה צריכה כלל אבל בברכת המצות למי שהוא פטור בהן לא הלכך אם רצו נשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן אלו דברי ר"ת ז"ל. ומביאין עוד ראי' לדבריו מההיא דאמרינן בפרק בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמרי' התם דמאן דאמר הכי ס"ל דנשים סומכות רשות משמע דלמאן דאמר נשים אין סומכות מיחו ואמאי מיחו בשלמא סמיכה משום דהו"ל משתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמאן דאמר סומכות רשות היו מברכות ולמאן דאמר אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהוי ברכה לבטלה הלכך לדידן דקיימ"ל סומכות רשות מברכות. וכי תימא א"כ היכי קאמר לא מיחו הודו הוה ליה למימר כיון דלכתחילה רשאות לעשות כן וכדדייקינן כי האי גוונא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו. לאו קושיא היא דאין ה"נ דהודו אלא משום דלמאן דאמר אין סומכות [מיחו] נקט למאן דאמר סומכות לא מיחו. תדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא הוה ס"ד לאוקמה כמאן דאמר (לולב) [לילה] ושבת זמן תפילין הלכך הוי לה מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות (ולכך) [ולהך] אוקמתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבא חייבות הן לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמאן דאמר נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא.
ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכי תימא א"כ למאן דאמר אין סומכות למה מיחו. איכא למימר משום דקימ"ל [שבת מ"ט] תפילין צריכין גוף נקי והנשים אינן נקיות דעת ולא נקיות גוף הלכך מיחו כי היכי דמחיין בסמיכה משום משתמש בקדשי' ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו דס"ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ומ"מ מפי שאינן נקיות לא הודו לגמרי והיינו לשנא דלא מיחו. והא דאמרי' נמי התם [עירובין צ"ו ע"א] באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים לישנא דלא מיחו דוקא הוא כלומר אבל לא הודו משום דאתי למטעי ולומר שהיא חייבת בעולת ראיה כיון שרואין שעולה לרגל ואתי לאתויי חולין לעזרה אבל לעולם אימא לך דאין מברכות. והא דסומא נמי לאו ראיה היא דאע"ג דסומא לר' יהודא פטור מן המצות הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מיחייב ומשו"ה הוי מצי רב יוסף לברוכי. וראיה לדבר דמדרבנן מחייב מדתנן במגילה [דף כ"ד] ר' יהודא אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע כלומר לפי שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהן טעמא דלא ראה הא ראה פורס. ואם איתא דסומא לר' יהודא פטור אפילו מדרבנן ראה למה פורס הרי אינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. וכי תימא כי פטר ר' יהודא סומא הני מילי סומא מעיקרו אבל פתח ונסתמא לא ומשו"ה ראה פורס ליתא דהא לפום טעמא דר' יהודא דמפורש בפרק החובל [פ"ד] אפילו פתח ונסתמא פטור. ועוד דהא רב יוסף פתח ונסתמא הוה כדאמרינן בהגדה דאיהו סמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מארבע אמות דיליה ואפילו הכי פטר נפשיה בדר' יהודא אלמא לר' יהודא אפילו פיתח ונסתמא פטור דאי אמרת פטור ואפילו מדרבנן ראה למה פורס אלא ודאי אפילו לר' יהודא מחייב מדרבנן ומשו"ה מוציא את אחרים ידי חובתן דכיון דברכות ק"ש מדרבנן נינהו אתי דרבנן מפיק דרבנן. ואע"ג דבירושלמי דמגלה משמע דכי קאמר ר' יהודה כל שלא ראה מאורות דמשמע הא אם ראה פורס ביושב בבית אפל היא ומשו"ה ראה פורס דגברא בר חיובא הוא ולפי זה אין להביא ראיה מהתם דסומא חייב במצות מדרבנן אינו נראה כן לפי שיטת הגמרא שלנו דהא אמרינן עלה במגלה ורבנן הכי נמי אית ליה הנאה כדתני' א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפלה וכולי כדאיתא התם משמע שעל סומא נחלקו שליושב בבית אפל אינה ענין ושמעת מינה מדאמרינן דאם ראה פורס דמדרבנן מיחייב הלכך כיון דפריסת ק"ש דרבנן אתי דרבנן ומפיק בדרבנן.
וא"ת ואפי' הכי היכי מפיק דהא אמרינן בפרק ערבי פסחים [קט"ז] שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת ואמרו לי רב [ששת מאן אמר אגדתא בי רב יוסף ואמרו לי רב] יוסף כלומר שהיה עושה כל הסדר ומוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ואוקימנא התם במצה דזמן הזה דרבנן כלומר דאי מדאורייתא לא מפיק דאפי' למאן דאמר דסומא חייב במצות גבי מצה מיעטיה קרא בהדיא כדאיתא התם ואקשינן והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון כלו' והיכי מפיק לאחריני אלמא כי היכי דבדאורייתא לא מפיק בדרבנן נמי לא מפיק וכיון שכן אפי' ראה למה פורס. יש מי שתירץ דאין הכי נמי דאפילו במידי דרבנן כל היכא דאית ליה עיקר בדאורייתא לא מפיק והיינו ההיא דהתם אבל במידי דלי"ל עיקר בדאורייתא כגון פורס על שמע כיון דסומא נמי מחייב מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואיכא מאן דאמר דאפי' במידי דאי"ל עיקר בדאוריית' כיון דחיובא מדרבנן הוא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם ה"ק דכיון דבזמן הבית מיעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהיא מדרבנן לא חייבו חכמים לסומא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין הכי נמי דכל המחויב בדבר מדרבנן מפיק דרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר מה"ת והכי מוכח בפרק מי שמתו דאמרי' דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאין אנשים ידי חובתן היכא דאכל שיעורא דרבנן אע"ג דאית ליה עיקר בדאוריית'. וא"ת מ"מ בדלית ליה עיקר בדאורייתא דכולי עלמא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע. י"ל דקטן אינו מחויב בדבר כלל דמצוה עליה דאבוה רמיא לחנכו במצות. ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דהא אפילו בדרבנן לא מפיק כיון דלאו בר חיובא כלל וכדכתיבנא אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי ואפילו בדאכל שיעורא דאורייתא וקמ"ל דסופר מברך ובור יוצא ומשום דבעי למתנא עלה תבא מארה לאדם. אבל אשה היא שמוציאה למי שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק בדרבנן ומשו"ה קאמר ר' יהודא כל שלא ראה לא יפרוס הא ראה פורס שהסומא מחויב בדבר הוא מדרבנן ולפיכך היה אפשר לו לרב יוסף לברך ואין להביא ראיה משם לנשים שכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות. ומ"מ אעפ"י שדחינו ראיות הללו כיון שכבר הורה ר"ת ז"ל נקיטי כוותיה ומברכות דכיון שנוטלות עליהן שכר דהא א"ר יוסי בר' חנינא גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ומדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצוה ועושה שכר יש לו הלכך בכלל מצוה הן ומברכות. ולא תימא כיון שלא נצטוו היאך יאמרו וצונו וכדדייקי' גבי נר חנוכה בפרק במה מדליקין [כ"ג] היכן צונו דלא קשיא דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר מצי אמרי וצונו.
<h2>דף יד.</h2>
[ר"ה ל' ע"ב] ונתקלקלו הלוים בשיר. וא"ת ולמה נתקלקלו ולא המתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירת היום עד למחר דהא קיימ"ל שאין אומרין שירה אלא על היין כדאיתא בפ"ב דערכין ויכולין הן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכי' עד למחר כדאמרי' במנחות בפ' הקומץ זוטא [דף ט"ו] מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים. ובפ"ב דתמורה [דף י"ד] נמי אמרי' מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. י"ל דלכתחילה צריך להביא נסכים עם הזבח דאם הביא בלילה אינו יכול לומר שירה כדאמרי' בפ"ב דערכין מה כפרה ביום אף שירה ביום. ולמחר נמי מבעיא לן התם נסכים הבאין בפני עצמן טעונין שירה או אין טעונין שירה ולא איפשטא ואפילו תמצא לומר דנסכים הבאין מחמת עצמן טעונין שירה אפי' הכי לכתחילה צריך שיביאם עם הזבח כדי שיאמר שירה על אכילה ושתיה דמזבח כדאמרינן התם על אכילה לחודה לא אמרינן וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכו עד עשרה ימים דמשמע אפילו לכתחילה הני מילי בקרבן יחיד ואין אומרין שירה אלא בקרבן צבור הקבוע לו זמן כדמוכח בערכין. וא"ת כי היכי דחשיב קלקול שיר אמאי לא חשיב נמי קלקול מוסף שהרי לאחר שהקריבו תמיד של בין הערבים לא היו יכולין להקריב במוסף כדדרשי' מוהקריב עליה חלבי השלמים עליה השלם כל קרבנות כלו שעל תמיד של שחר היו משלימין כל הקרבנות ולא היו מקריבין שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים. י"ל אפי' לאחר שבאו העדים הקריבהו דאתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכדאמרי' בפרק השולח דר' אליעזר הלך לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרי' עלה דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפ"ה מצוה דרבים שאני.
<h2>דף כא:</h2>
[ר"ה ה' ע"ב] מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פי' דכתי' מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואף ע"ג דפירש"י לעיל דההוא בדלא אפרשיה מ"מ אע"ג דקרא דביעור לא אצטריך אלא לדלא אפרשיה אפי' הכי אפרשיה לא נפיק מכללא דקרא בכלהו קאמר אלא דלא אצטריך עקריה אלא משום דלא אפרשיה.
[ר"ה ה' ע"ב] יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשין ויפסול. פירש"י ז"ל שהרי אין שנה בלא רגלים ברוב שנים. ולא היה רש"י ז"ל צריך לומר כן דכיון דאחרים היינו ר"מ ואיהו רגל אחד קאמר לא היה רש"י ז"ל צ"ל דאין שנה בלא רגלים ברוב שנים דבכל שנים נמי אי אפשר בלא חד רגל אלא לרוחא דמלתא אליבא דאידך תנאי פי' הכי.
